אסור להחמיץ את הביחד

כשהיינו בטיול השנתי של כתה ה', הוא היה בספירת העומר, והלכנו באמצע הלילה לשאול את המחנכת אם מותר לגלח שערות בספירת העומר.

זו הייתה הפעם הראשונה עבור רובנו

והיתה התרגשות באויר

המחנכת אמרה שמותר.

היום אני חושבת שזו הייתה הדרך שלנו לומר לה

שבא לנו הדרכה

מבוגרת נוכחת

שתהיה ותגיד

מותר, בסדר.

עד היום אני חושבת שזה אחד הנושאים

שבנות רוצות מישהי שתהיה שם איתם.

אמא. אחות גדולה. מישהי שתכוון

זה אירוע התבגרותי רב משמעות. אולי שכחנו עד כמה.

ולפעמים אנחנו כמבוגרות מדלגות עליו

נותנות לו לקרות עם חברות

או לבד

וזה פספוס הזדמנות של ביחד. של קרבה. של הדרכה.

אני פוגשת הרבה אימהות עם מלא אידאלים בנושא

"למה להתחיל בגיל הזה"

"סכין יהרוס לך את החיים"

"השתגעת?! עכשיו?!"

"את בלונדינית גם ככה אין כלום"

והאמת, אני חושבת שיותר מכל האידאלים

חשוב שנהיה שם איתה. אנחנו.

ולפעמים עדיף לוותר על סיסמאות

בשביל הביחד.

כדי שהיא תעשה את זה איתנו. כדי לשמוע את החוויה שלה.

לשוחח

לשמוע אותה.

 האם זה מפריע לה? האם היא מרגישה שונה? ואם כן, האם אפשר בכל זאת לשחרר כדי להקל עליה?

פעם פגשתי ילדה בכתה ז' שהייתה הולכת לקוסמטיקאית מדמי הכיס שלה, בלי שאמא תדע. כי היא נגד. והתחמץ לי הלב, מה אמא שלה מפסידה. והאם זה אידאל מספיק חשוב בשביל להחמיץ את היחד הזה. ואם גם לכן יש זכרונות התגלחת הראשונה. ובא לכן לכתוב. אשמח ממש