הנשים שאני מכירה
שסובלות מכאב ביחסים
הן נשים יפיפיות. תשוקתיות. מחוברות לעצמן ולגוף שלהן.
אין שום קו שאפשר למתוח למה בדיוק זה קרה להן.
מה הן הבינו לא נכון, באיזה בית הן גדלו או מה הן עברו בעבר.
הן נשים מדהימות
שהקב"ה שלח אתגר להן ולאיש שלהן.
לכל זוג יש את האתגר שלו. וזה האתגר שלהם.
המסע המשותף שלהם.
מסע שצריך בו אנשי מקצוע טובים
והמון אהבה שאינה תלויה
ובחירה אחד בשני
ושיח ותקשורת
שמתפתחים אולי מעבר לכל זוג אחר.
ואין לאישה כזו על מה להתנצל
לא בפני עצמה
לא בפני האיש שלה
ובטח שלא בפני החברה.
זה המסלול שהקב"ה בחר. לא היא.
הגוף שלה טוב כמו שהוא.
עם כל המורכבות.
וכל הדרך והמסירות והנפילות והכאבים והדמעות
והאמון בכך שיכול להיות יותר פשוט וזורם ועונג
היא דרך שהלב צריך פשוט להצדיע לה.
וכמה שיפוטיות צריך למוסס שם.
שיפוטיות עצמית. זוגית.
הכי אישה שיש. הכי אהבה.