הקול החלש

יש איזה פרדוקס מטורף

בין זה שבתקופות הזויות אין לי שום כוח לזוז ורק להיטרק למיטה

לבין זה שהדבר שיהיה לי הכי טוב בעולם זה לזוז. לקום לפנות בוקר להליכה.

בין זה שכל מה שבא לי זה לטחון בן אנד ג'ריס ועוגות גבינה

לבין זה שהדבר שהכי ייתן לי אנרגיה זה לשתות תה ולהסניף לוונדר.

זה מבאס

שהדברים שהכי בא לי לעשות

הם הכי דפוקים בשבילי בטווח הארוך.

התחליפים, המוחצנות, הבהייה במסכים,

עוצמתיים יותר מרעישים יותר ממכרים יותר

מהשקט הפשוט

שפת הסוכר אומרת לי

יאללה קחי תתפנקי מגיע לך!

שפת עומק הגוף אומרת לי

תנשמי עמוק, מגיע לך בריאות.

קולה נשמע חלוש, עמוק מדיי. מכוסה.

אולי בסגר הזה אלמד לשמוע את הקול החלש

לכבד אותו יותר

או שאולי ארפה ואתפנק בפשטות.

אולי הצום של יום הכיפורים והאויר של סוכות ייכנסו לתוכי באמת, יזכירו שפה עמוקה שרוצה להישמע, ומבעד לסגר  קשב חדש ייפתח?