התנסויות בין בנות- התמודדות חינוכית

כמעט בכל מוסד שאני פוגשת זה קרה. שתי בנות שמסתגרות, שתי בנות שנוגעות, שתי בנות שברור שמתרחש ביניהן משהו.

ההתייחסות הפשוטה היא התייחסות משמעתית – אנחנו לא מרשים לכם יותר לישון באותו חדר// לגעת// להיות בקשר.

זו התייחסות שיש לה מקום והגבולות הם חשובים. אבל היא לא נותנת מענה אמיתי לאף אחד. לא לבנות שבתוך הקשר, ולא לחברות שלהן.

הבנות שנמצאות בתוך הקשר עוברות חוויה מטלטלת, פיזית ונפשית. הן מתוסכלות, הן מאושרות ונגעלות מעצמן, הן מוצאת שם תמיכה וריגוש ומצד שני אכזבה עצמית. משהו עובר עליהן בתוך הקשר הזה. הן שם מצורך רגשי או מצורך מיני. הן שואלות את עצמן שאלות קשות של זהות.

כדאי שהצוות החינוכי יפתח לשמוע את החוויה שלהן. מה גרם להן להגיע לקשר? מה הן מקבלות ממנו? איך הן חוות אותו? האם הן במצוקה? אי אפשר לצפות שהגבולות יפסיקו הכול, אם לא בודקים מה מתרחש בפנים, בנפש.

גם החברות שנחשפו לקשר הזוגי הזה דורשות התייחסות. זו חוויה שיכולה לטלטל ברמה התודעתית – מה, זה באמת קורה? מה גורם לזה? מה עובר על חברות שלי? חוויה שיכולה לטלטל ברמה האישית – מה, חברה שלי יכולה פתאום להתאהב בי? האם החדר שלי בפנימיה הוא איזור בטוח ממיניות או לא? חוויה שיכולה לטלטל ברמה של מוגנות – חשיפה למיניות ללא הסכמה.

ומעל לכל מרחפות שאלות תאולוגיות, שקיימות בחלל ומתחזקות כאשר פוגשים בזה בחיים הממשיים – מה ה' מבקש מאיתנו, מה היהדות חושבת על משיכה תוך מגדרית, האם זה קיים באמת או תוצר של חברה, איזה פתרונות יש להלכה להציע, מהי משפחה?

והמענה החינוכי חייב להקיף את הרבדים האלה

את הבנות עצמן – להתעניין באמת ולפתוח שיח ולהקיף אותן בחיבוק ומעטפת רגשית, תוך הצבת גבולות

את הקבוצה שלהן – לעזור להן להבין מה הן חוו, לאפשר להן לדבר ולשחרר, לשאול שאלות ולקבל תשובות

את השכבה כולה – לברר את הסוגיות הערכיות, להסכים לדבר על הנושא המורכב הזה ולגבש תפיסה רוחנית ערכית. זו אומנות, זה אתגר, אבל מהו חינוך אם לא אומנות ואתגר?