חינוך לנשיות

האם שיעורים של בנות צריכים להיראות בדיוק כמו שיעורים של בנים?

האם בתי הספר צריכים להיראות אותו דבר?

האם המדידה צריכה להיות זהה?

אלו שאלות שאני ממש הולכת איתן.

אני חושבת שבנות נושאות רחם הן בעלות איכויות מסויימות. שהולכות לאיבוד בעולם הגברי שאנחנו חיות בו. העולם שלנו כל כך הישגי, כל כך קווי, כל כך תחרותי. מערכת החינוך בנויה בצורה כזו. שאתה תמיד צריך להיות במיטבך. שאתה תמיד צריך לשאוף להכי. תנועה לא מעגלית. לא רכה.

לפעמים אני חושבת שאולי צריך להתחיל מחדש

לבחון את זה

אולי מרחבי לימוד של בנות צריכים להיות במעגל?

אולי הציונים צריכים להינתן באופן שונה?

אולי הצורה של לימוד התורה צריכה להתרחש בשפה אחרת?

אולי התפילה יכולה להיות משהו ייחודי נשי?

אני לא רוצה להגביל נשים, או להחליט עבורן מה זה להיות אישה. אני חושבת שיש הרבה אפשרויות איך להיות אישה. אבל אולי הן יצליחו להחליט מה זה עבורן להיות בת

דווקא במרחב פתוח יותר?

אולי המרחב שלנו לא מפגיש בכלל עם השאלות הללו

או לא נותן הזדמנות ממשית לתשובה יצירתית?

גם עכשיו יש הבניה. זה לא שאין. הבניה גברית. קווית.

חינוך לנשיות לא מתחיל משיח על מחזור, או הדרכת כלות. הוא מתחיל משפת החינוך שלנו. איזו שפה אנחנו מדברות? האם יש שם מרחב? הזדמנות? מעגליות? רכות? אחוות נשים? להיות אישה זו מהות. רוצה שהמהות הזו תהדהד במרחב. בכיתה. בבית ספר. איכשהו.