יחסי גברים נשים במקום העבודה

אנחנו נמצאים במרחב שמשדר לנו כמה פרדוקסים:

הפרדוקס המיני הפוסט מודרני – מצד אחד המרחב שלנו הוא מרחב פור נו גרפי, מאוד מאוד מיני, מוחצן, מחפיץ. המיניות משודרת מכל עבר, זמינה מאי פעם, יש שיאמרו בוטה מאי פעם. מצד שני, יש ציפיה למרחבים א-מיניים, מרחבים שהמיניות פשוט לא נכנסת אליהם, היא נשארת מחוץ לדלת. לדוגמא: מקום עבודה. אנחנו מצפים ששם המרחב הפור נו גרפי לא ישפיע, ולא משנה מה יש בחוץ – פה תמיד יתאפשר מרחב סטרילי, חסר אינטימיות ומיניות, מרחב קונקרטי. הפרדוקס הזה הוא מאתגר.

הפרדוקס הדתי – בעולם הדתי מדברים הרבה על התמודדויות של בני נוער בתחום המיני. הרב יוני לביא קרא לזה "מלחמת עשר השנים" – גיל ההתפתחות המינית הולך ויורד, גיל החתונה הולך ועולה (אם בכלל), ובאמצע יש מלא שנים של משיכה מינית ורצון באינטימיות מינית ללא שום אפשרות הלכתית לממש אותם. זה מאתגר, ולכן אנחנו מתעסקים המון באיך להתמודד עם האתגר הזה, האם חינוך נפרד או מעורב, חברויות בגיל ההתבגרות, גבולות, שמירת הלכה וכו'.

המושג הזה מאוד נכון אך גם מאוד מטעה. הוא נותן תחושה שבסוף, אחרי גיל ההתבגרות, כשמתחתנים, המלחמה נגמרת. ואכן זה המסר הכללי בעולם הדתי: אנחנו מתעסקים ללא הרף, יש יאמרו באובססיה במיניות ובגבולות של תיכוניסטים, אך מפסיקים להתעסק עם גבולות של אנשים מבוגרים. ברגע שמתחתנים, פת בסלו, זה כאילו "פוסט-היצר-הרע". אנחנו אחרי זה, אין צורך לחפור, הכול פשוט. אבל מה לעשות שזה לא. בגידות קיימות גם בציבור הדתי והרבה. ובגידות הן רק קצה להמון רגשות, ערבובים פנימיים, קנאות ומתחים שקיימים בלי להגיע לבגידה. ההתמודדויות לא נעלמות בגיל ההתבגרות. הפוך: כשאתה אדם נשוי, ההשלכות של ההתמודדויות האלה גרועות פי כמה.

הפרדוקס התרבותי – בשיח הנפוץ היום, האחריות על ההתרחשות המינית היא תמיד על הגבר, ואילו הבשורה של האישה היא השחרור והאיפשור. זאת אומרת שהגבר תמיד צריך להיות אחראי, מרוסן ושולט בעצמו, לא משנה איך האישה מתנהגת. זה כמובן נכון. בלי ציניות. אבל האם יש אחריות גם על האישה בהתנהלות במרחב הציבורי? האם האחריות היא שוויונית? האם אישה מפתחת מודעות לחלקה ביצירת מרחב עבודה קונקרטי, למסרים שלה ביחסי אינטימיות ובמערכות רגשיות?

לאור הפרדוקסים הללו, אני חשה שיש פחות מדי מודעות ויותר מדי מתחת לשטיח בתחום הרגיש הזה של גברים ונשים במקום העבודה.

אני חושבת שיחסי עבודה משותפים הם הכרחיים. הם מפרים. הם נכונים. הם מתבקשים. הם מעשירים. הם העולם. והם יכולים להיות בריאים וטובים.

אבל אני גם חושבת שמתח מיני ורצון לאינטימיות הם מאוד ראשוניים בנפש האדם. ובמציאות של היום, שבה מבלים יותר שעות במקום העבודה מאשר בבית, רוב השיחות היוצאות קשורות לעבודה ורוב ההתרחשות בוואטסאפ (כלומר לא בחופש הגדול שאז הילדים משתלטים ובגדול),

החובה שלנו היא לתת תשומת לב

לכך שסביבת עבודה היא לא תמיד מדויקת ומטיבה.

איך אני חשה במקום העבודה בנושא הזה

האם היו סיטואציות שאיתגרו אותי

מהם הגבולות שנכונים בעיניי

האם יש אדם ספציפי שאני חשה מולו תחושות אחרות מאשר לכולם

האם אני צריכה לחתוך יותר

האם אני צריכה לאפשר יותר

האם יש שקיפות ביני לבין בן הזוג שלי במה שמתרחש שם, והאם יש לו נוכחות כלשהי במרחב העבודה

מה שונה בעיניי בין חבר לעבודה ובין חברה לעבודה, ואיך זה משפיע על ההתנהלות שלי.

ובתשומת הלב, ההגדרה, הפתיחות והשיח הזוגי

אולי תווצר תנועה בריאה של מודעות, המאפשרת זרימה בתוך הגבלה.