לגדל בנות

לגדל בנות מפעיל אותי אחרת מאשר לגדל בנים.

את השפה של הבנות אני מכירה יותר מדי טוב.

כל אירוע חברתי שקורה להן מובן אצלי ישר בלב

כל היתקלות בחברות טובות שנפגשו בלעדייך מפעיל אותי

כל התחלקות לקבוצות מזכירה לי את הדקה של המתח הפנימי 'עם מי אני אהיה'

(אצל בנים אני אפעם לא מבינה. מתי זה מכות משחק ומתי זה מוגזם. מתי זה ציניות סבבה ומתי פוגע. מתי זה כישלון צורב ומתי בקטנה).

בעיקר, אני מכירה אצל בנות כל ניואנס שקשור לנראות,

כל דבר מקבל אצלי פרשנות מדויקת,

האורכים, הבדים, התסרוקות, הסגנון

הרצון להיות מיוחדת, הרצון להיות כמו כולן

הכול נכנס אצלי ישר לאיזורים המוכרים ומקבל הסברים ופרשנויות.

אני י ו ד ע ת מה זה אומר.

מה זה באמת אומר?

שיש לי שם כל כך הרבה עבודה של שחרור.

לא שחרור טכני, זה יותר קל לי

אלא שחרור של המסע. שחרור מהפרשנויות שלי.

לתת להן לעבור את המסע שלהן.

בלי לפרש כל בגד. כל סגנון. כל רגע.

ממש לכבות את הכותרות שאני נותנת בראש.

בלי שהן תעודת הזהות שלי. בלי לקחת אחריות

על המצבים החברתיים שלהן.

להיות ל א י ו ד ע ת.

בגלל שבנות זו שפה מוכרת

אני צריכה להיזהר לא להבין מדי. לא לחשוב שאני יודעת כל.

לא לחשוב שאני יודעת את המציאות עד תומה

לתת להן להיות סוד.

להשאיר מרחב

שפה נשית מוכרת אך שונה.

וזה עבודה, יחסי אמא בת, עם כל המתיקות והיחד והשפה הזו שלא צריכה תמיד מילים.

והלוואי שנדע כשצריך, ולא נדע כשצריך.

ונסלול להן דרך נשים

אבל נאפשר להן שהיא תהיה קצת שונה משלנו.

ולא תמיד נסביר אותן בכלים שלנו. איזה פלא הן