לחץ מפגיעות מיניות

"אני לא מוכנה שהבת שלי תישן אצל חברות. זה מלחיץ אותי, מי יודע מה יקרה שם. ואיך אני אסביר לה את זה?"

חינוך למוגנות לא עובד טוב כשהוא נובע מתוך חרדה.

המסר שהעולם הוא רע, ובכל מקום שוכנת סכנה, הוא מסר בעייתי, וגם לא נכון.

בעולם יש גם דברים רעים. אבל יש בו המון טוב. ואנחנו רוצים לייצר ילדים עם אמון בטוב הזה. ילדים שמחים, מאמינים וזהירים גם יחד.

איך עושים את זה?

קודם כל בוחנים מה העמדה הנפשית שלנו. אנחנו צריכים להחזיק בלב את היותן של הפגיעות. את היתכנותן. את התדירות הקשה שלהן. ומצד שני לזכור – זה עדיין לא הרוב. רוב האנשים לא פוגעים. רוב הילדים לא נפגעים. אנחנו שומרים על הילדים שלנו ומכוונים אותם. ומתפללים. אבל לא מסתובבים בכוננות ספיגה.

כשילדים קטנים, מחובתנו לייצר עבורם סביבה בטוחה. להשגיח עליהם בגן שעשועים. לדעת היכן הם נמצאים. לא לתת להם ללכת למרחבים חסרי השגחה, או עם השגחה שעלולה לפגוע בהם. לפתח שיח על אחריות אישית. לזכור שאדם פוגע לא נראה כזה. ולכן ההשגחה בכל מקום היא משמעותית.

אבל ככל שילד גדל

החינוך למוגנות דרך הגבלות והשגחה צמודה הולך ופוחת.

אי אפשר כל החיים למנוע מהן לישון אצל חברות. אי אפשר כל החיים שלא יצאו למחנות, שלא ילכו לטייל בצפון, שלא יתארחו שבתות, כי אולי, כי שמא.

לאט לאט השיח על מוגנות הופך להיות שיח על אחריות אישית

והוא עובר להיות האחריות שלהן!!! ושלהם!! לא שלנו.

הם צריכים ללמוד

לזהות מצבים לא מתאימים

לא להכנס למצבים אפורים

להגיד לא

לשתף אותנו.

ללמוד אסרטיביות מהי.

קפיאה מהי.

גבולות.

מניעה.

הם יוצאים לעולם. ואנחנו נותנים להם כמה שיותר מיומנויות להתנהל בו. בעצמם.

כשאנחנו חרדים הם רק רוצים את העצמאות שלהם

לברוח מתחת עינינו הפקוחה

ואם ח"ו יקרה משהו הם לא בקלות יפנו אלינו כי זה "להודות באשמה"

והמילים הבנאליות של אריק אינשטיין מקבלות את העומק שלהן

עוף גוזל

חתוך את השמיים

עוף לאן שבא לך

רק אל תשכח יש נשר בשמיים גור לך