למה כדאי להרגע עם השיח על מיניות

• הדיבור המפורש על מיניות מפספס את מהותה. חלק ממהות המיניות היא שאינה ניתנת לשיום. להגדרה. היא גדולה ממילים.

הקריאה בשם לאיברי המין היא אמצעי. אמצעי כדי להכיר אותם לילדים, להנכיחם, כדי שיוכלו לשוחח עליהם. אך היא אינה מטרה! המטרה היא לא עצם המילה.

והפוך, הרמב"ם אומר שיש עניין לא לקרוא להם בשם מפורש

ואני חושבת שזה מאוד עמוק

כשאתה קורא למשהו בשם מפורש אתה אומר – זה הדבר

כשאתה קורא לו בשמות סוד, אתה אומר – הוא הרבה מעבר לדבר ספציפי, הוא מהות בלתי נתנת להגדרה.

• יש עניינים שהצנעה יפה להם. ככה, בפשטות. לא מתאים להביא אותם ככה בפיד. יש נושאים שלא צריך לדון עליהם בפייסבוק. יש פוסטים שצריכים להיכתב כמכתב אישי. כשהמען מוגדר ומדויק. כשברור שמי שקוראת בחרה לקרוא. כשברור שהיא בשלב הנכון בחיים לפגוש בתוכן הזה.

• השוואתיות. ב"ה שמיניות היא אחד הנושאים שנשים לא משוות זו עם זו. כי אם מיניות מתחילה להצטרף לרשימת ההשוואות, אחרי:  איך היא קושרת את המטפחת, כמה סלטים היא מכינה לשבת, האם ההורים עוזרים להם לקנות דירה – אנחנו במצב לא טוב. גם ככה הקנאה מוציאה אותנו מן העולם. אז במיניות נכון שכל זוג יבחן את עצמו מול עצמו. כשפתאום נהיית מסגרת לשיח, לשיתוף, פתאום אפשר להשוות . וזה לא מצמיח.

• החתמה. כשמישהי יוצאת מהביצה, הברווזה הראשונה שהיא פוגשת נראית לה אמא. אחר כך קשה להשתחרר מזה. כשמישהי שומעת פעם ראשונה על מושג דרך הרשת/ מנחת מיניות/ מדריכת כלות, זה נחתם בתוכה. אחר כך קשה לשנות. וצריך להזהר מאוד שלא מכניסים לנפש החתמות לא מדויקות, מפספסות, מרחיקות.

אני כותבת את המילים האלה גם אל עצמי, ברור לי שגם אני מפספסת.

אבל אני רוצה שהן יהיו לנגדנו תמיד. ולפעמים אני מרגישה שאיבדנו את זה