לשמוח בגוף שלך

באיזו תקופה בחיים שלך הגוף שלך היה במצב הכי טוב? הכי יפה בעינייך? במידות שהכי היית שלמה?

תני לי לנחש:

תקופה אחרת. לא עכשיו.

זה מעניין שהרבה פעמים אנחנו מתרפקות על גוף שהיה. הוא מייצג עבורנו מידות אחרות, תקופה אחרת, חלקות אחרת. איזה געגוע למשהו אחר.

והרי בכל תחום אחר

לא היינו רוצות לחזור לתקופה ההיא

הניסיון שצברנו

וההעמקה והרגש המפותח והעבודה הפנימית

 והתפתחות המשפחה.

כל אלה הם נכסים שצברנו

אז למה בגוף לחזור אחורה?

אולי זה הולך ביחד?

ומדוע הגוף שמוערך חברתית הוא גוף שאין בו סימני התפתחות?

וברובד נוסף

אני חושבת שכדי לשמוח בגוף שלך

צריך אמונה.

אמונה שהקב"ה שלח לך את גבולות הגוף שנכונים עבורך.

את נתוני הפתיחה המדויקים לך.

אני חושבת שכמו בכל דבר, בלי אמונה

אפשר להתעסק בהשוואה. בלמה אני לא כזו. למה לאחרות יותר קל.

וזה בזבוז אנרגיה

האמונה נותנת לנו את העוגן

לכך שזה הגוף המדויק לי.

לא כי הוא הכי יפה

לא כי הפרופורציות שלו מושלמות

אלא כי הוא שלי.

ואני רוצה לחוש בו בנוח

עם חסרונותיו מגבולותיו חוסר שלמותו

ממש כמו שבנפש אני רוצה לדעת שאני ראויה

גם בלי הוכחות

גם עם חסרונות

גם בגוף

הוא ראוי

גם בלי שהוא

מושלם

גם בלי שהוא

מוערך אובייקטיבית

פשוט כי הוא

שלי

ובתוכו אני רוצה מקום