"נפגשנו עכשיו, פעם ראשונה אחרי שמחת תורה. ושמרנו נגיעה. אני לא מאמינה!! אנחנו יושבים ברכב. שנינו כל כך רוצים פשוט חיבוק, ולא!! זה הזוי!! זה קשה!!"

"פעמיים מתוך הארבע שהוא יצא הביתה, היינו אסורים. לא חיבוק, לא נשיקה, כלום! כבר לא יכלתי לשאת את השינה לבד, לראות אותו מעבר אליי אבל לא איתי…."

אמאל'ה איזו גבורה של נשים.

מסירות נפש אמיתית שלא נראית לעין.

אנחנו חייבות להעריך את זה!! לתת כוח!!

המלחמה הזו היא רוחנית לא פחות ממה שהיא פיזית

וגבורת האיפוק מכוננת אותה לא פחות מגבורת הקרב

כשאני מפרסמת משפטים כאלה, כמו שכתבתי בהתחלה, קבוע מגיעות אליי תגובות משני סוגים:

א. פתרונות. קחו גלולות, יש המון היתרים, יש קו חם של מכון פועה, יש רב שכתב… וכו'

ב. זעקה – זה לא נורמלי, זה לא אמיתי, אי אפשר באמת, אם מחזיקים מעמד סימן שהם לא נמשכים…

שני סוגי התגובות האלה ממש מחלישים בעיניי.

למה?

כי לא לכל דבר יש פתרונות. התגובה האוטומטית כאילו "רק תפני אל הפוסק הזה ותקבלי היתר" היא קצת מזלזלת. יש מציאות כזו, שפשוט אסור. אין לה פתרון קל.

אני ממש בעד כל שאלה הלכתית. התייעצות. היתרים. וכמובן קווים חמים שעוזרים.

אבל צריך לקחת בחשבון, שאין מענה לכל סיטואציה.

אישה שלא לוקחת הורמונים, פעם בחודש פוגשת וסת. ווסת גורמת נידה. לא לכל מרחק יש "פתרון".

בני זוג שלא התחתנו, אסורים במגע. גם אם יש המון זוגות שכן נוגעים, הלכתית אין היתר.

זעקת הכאב היא כמובן הכי נורמלית שיש. אפילו מתבקשת. אני שותפה לה.

מצד שני, צריך שהתנועה העל טבעית של ההתמסרות לההלכה

לא תצא הזויה.

כן, זה קשה מאוד. כן, זה אפילו קורע.

אבל זו גבורה

והיא מוערכת ומדהימה.

יש מי שלא שומר, שלא מצליח, עם מצפון או בלי, וזה חלק מהסיפור הזוגי של הרבה מאוד זוגות. אבל זה לא סותר הערכה למי שכן

כתוב על גדולים מתקופת התנ"ך שעשו מעשים קטנים גדולים,

ואילו היו יודעים שהמעשה שלהם ייכתב בתנ"ך, הם היו משקיעים יותר.

'אם אדם עושה מצווה יעשנה בלבב שלם.

שאלו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא כותב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' – בכתפו היה מוליכו אצל אביו.

ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו 'הנה הוא יוצא לקראתך' – בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.

ואלו היה יודע בעז שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר' – עגלות מפוטמות היה מאכילה.

ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה, ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם. הדא הוא דכתיב: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו.'

פעם הנביא היה כותב גבורות של אנשים

והם היו חלק מהתנ"ך.

היום זה נראה שאף אחד לא כותב את הגבורות הקטנות שלנו

לא סופר אותם.

אבל הגבורות הללו נראות

ונספרות

הקב"ה והמשיח חותם עליהם.

אנחנו נכתבות בספרי הגבורה של הגאולה.

 יראות ה' צריכות להדבר אישה אל רעותה

להתחזק

לחזק.

חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו.

נהנית? שתפי את הקטע עם העולם

להדפסת הקטע

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. שירה הולץ

    וואי פשוט מהמם! כיף לקרוא את הדברים שלך!! כל כך כנה, מדוייק וטהור.
    תודה!

כתיבת תגובה

קטעים נוספים שאולי יעניינו אותך:

הורות

שיח על הפרשות

כשאנחנו מלוות בנות לקראת התבגרות, אנחנו מנסות להפחית חוסר וודאות לתת תחושה ש"את לא לבד" שמסע ההתבגרות הוא מרגש והוא חלק מהוויה נשית משמחת. אחד

המשיכי לקרוא »