רק שהילד שלי לא יעבור פגיעה

"אם הבת שלי תעבור פגיעה מינית, אני פשוט לא אעמוד בזה. אני אתפרק"

זה משפט שאני שומעת הרבה, והוא לא עושה טוב

לא לאמא

ולא לבת.

הוא לא עושה טוב עם האמא, כי הוא מכניס אותה לחרדה. הוא הופך אותה להיות אמא שמפחדת לשחרר, שמפחדת להשאיר בחוג או לשלוח לישון אצל חברה. יש הרבה מחירים רגשיים לאמא חרדתית.

זה גם נותן לה איזו אשליית שליטה, כאילו זה תלוי בה. כאילו אם אומר את המשפט הזה הרבה פעמים, אז ה' ישמע וזה פשוט לא יקרה. אם אחזיק ואשמור ואגונן אין סיכוי שזה יקרה. ואם, בסוף, תהיה פגיעה מינית, זו כאילו אשמתה.

יש מה לעשות כדי למנוע פגיעה מינית, אבל זה אף פעם לא בשליטה מלאה שלנו. לצערנו.

זה פוגע בבת, כי אם חס וחלילה היא תעבור פגיעה, היא תפחד לשתף את אמא שלה. היא תרגיש, במילים הלא מדוברות של הבית, שזה גדול עליה. שהיא לא תוכל להכיל את זה. שהיא תתפרק. ואז היא תתחפר בסודה. ותשתוק. וזה כואב ובודד.

אם הבת (או הבן) שלך תעבור פגיעה מינית, את תאמיני לה, ותעטפי אותה באהבה, ותתייעצי עם אנשי מקצוע, ותעברו יחד תהליך של ריפוי. את אמא מדהימה. ויש לך כוחות. וזה יהיה כואב. ואתם תעברו את זה יחד.

אי אפשר שהדבר הזה יאיים עלינו באופן שלא נוכל להכיל.

אנחנו צריכות לעשות כל מה שאנחנו יכולות כדי למנוע פגיעה מינית.

לשוחח, לתת מיומנויות, ליצור סביבה בטוחה.

אבל פגיעות מיניות מתרחשות, והן לא תמיד תחת שליטתנו

ואז אין לנו אלא לגלות

שיש לנו כוחות להתמודד עם זה.

מתוך כך ליצור קשר ושיח

שמסוגלים להכיל גם קשיים ואתגרים והתמודדויות

ולהתייצב יחד כדי לעבוד איתם.

עדיף לעכל את הסיפור הזה עכשיו, לעבוד איתו תודעתית, מאשר להתהלך חרדתיות, לסגור דלתות לסודות.

נעשה כל מה שביכולתנו

נעניק מיומנויות