שפת הגוף הנשכחת

מתי יש יותר סיכוי שתתחילי לצאת להליכות: כשאת מרגישה שהגוף שלך חלוד, או כשהשמנת ממש?

מתי יש סיכוי שתלכי לישון: כשאת עייפה, או כשאת מסיימת את כל המשימות?

ומתי תלכי לשירותים – כשהילדים קצת בנחת ומאפשרים, או כשאת צריכה לשירותים?

מתי תחלצי את הנעליים – כשהן מתחילות להיות לא נוחות או כשאת חוזרת הביתה?

מתי תפסיקי לאכול את הארטיק – כשהוא מתוק לך מדי או כשהוא נגמר? ואת העוגת גבינה?

העולם שלנו מרחיק אותנו מתשומת לב לתחושות הגוף. אנחנו מקבלות החלטות על הגוף מהשכל. מתי צריך ללכת לישון (מסתכלות בשעון! במקום חשות בגוף), מתי יש לי זמן לנוח (אף פעם), מתי יש לי אפשרות לאכול נורמלי (בארוחת צהריים אחרי שעות רעב וקפה).

וואלה זה מאמץ להתחיל לשים לב שאני חיה בגוף, מה שלומי היום, בגוף הזה, מה הצרכים שלי

זה בסדר גם לומר לגוף שלי – אני שומעת את הצורך שלך, אבל כרגע לא פנויה לכך, אני עסוקה.

אבל לפחות התייחסתי

שמעתי

בעיניי החינוך המשמעותי לילדים לקראת החופש

זה להיות קשובים

לא לאכול כשמשעמם – אלא כשרעבים

לא לישון כשיש זמן – אלא כשעייפים

מה באמת נכון לגוף על הבוקר תזונתית, תנועתית.

תהיי להם מודלינג של קשב

תעצרי במהלך היום לנוח

לאכול

לנשום

ללכת לשירותים

בתוך החופש הזה, אחרת נתפרק וגם הם