מוגנות בישובים

פוגשת קרוב משפחה, שואלת איך המעבר דירה, איך הולך.

הוא אומר לי "גן עדן, חלום שהתגשם. תמיד חלמתי על מקום שבו הילדים שלי יוכלו פשוט להסתובב יחפים, לצאת מהבית ולהיות חופשיים, לעבור בין בתים, לפתח עצמאות. וזה מדהים איך זה ככה בישוב. הילד שלי פשוט יוצא, הולך לגן שעשועים, חוזר, הולך לחבר אחד, עובר לחבר אחר. פשוט מדהים. לא מבין איך הסתדרנו עד עכשיו בכלא של העיר"

אני (בהלם): לא הבנתי, הוא מסתובב לבד? איך אתה יכול לדעת שאף אחד לא יפגע בו?

הוא: זה ישוב, את יודעת, חבר'ה טובים

—

לצערנו, פוגעים מינית לא נראים פוגעים מינית. להפך, הם נראים סבבה לגמרי. כיפה סבבה, סלנג סבבה, שכנים סבבה. אי אפשר לזהות מבחוץ. אשליית המוגנות שישובים וקהילות דתיות מספקים, היא אשליה קטלנית. כי מבחוץ מרגיש לנו בטוח, ואנחנו נהנים לחשוב שהשכנים שלנו טובים, ושפוגע מינית לא גר פה. אבל זה לא נכון. פוגע מינית גר ממש לידכם, בלי שאתם יודעים.

ילדים שמסתובבים לבד, בלי השגחה, ילדים שההורים שלהם לא יודעים איפה הם נמצאים, הם ברמת סיכון גבוהה יותר.

אז ישוב זה סבבה, ובית כנסת זה סבבה, וקהילה זה אחלה. אבל זה לא אומר ששם הילדים שלנו בטוחים. גם שם התפקיד שלנו הוא להשגיח. לשדר לילד שלנו, ולעולם, שזה ילד מושגח. ההורים שלו יודעים איפה הוא נמצא. מתעניינים במה קורה אצלו, פוקחים עין. המעבר ממשפחה למשפחה ומגן שעשועים למגרש מייצר מרחב פרוץ יותר.

—

פעם כשגרנו בישוב ישבתי בגן שעשועים. הייתה שם ילדה של חברה, בכתה א'. שיחקה לבד. ממש ליד הגן שעשועים היו עובדים ששיפצו איזה בית. ואחד מהם התחיל לדבר איתה, להזמין אותה לשבת איתם. ראיתי את זה ומיד עשיתי כאילו היא הילדה שלי, קראתי לה לבוא ודאגתי לה. כשרציתי ללכת הביתה, אמרתי לה לבוא איתי. היא אמרה לי "אמא לא מרשה לי לחצות כביש לבד. אפילו לא איתך"

ואני בליבי חשבתי, כי כביש זה מסוכן, אבל להיות בגן שעשועים לבד, זה לא? אולי כדאי שחוץ מאיך לחצות כביש, תחשבי על סכנות נוספות??

—

זמן טוב לבחון את ההתנהלות שלנו במרחב הקהילתי, עד כמה הילדים שלנו מוגנים, עד כמה אנחנו מחזיקים בראש את הסכנות שנמצאות ממש פה. עד כמה אשליית המוגנות מנהלת אותנו.

—

ולא לפעול מתוך חרדה, אלא מתוך מודעות. ממש כמו בחציית כביש. יודעים שיש סכנות, מלמדים כללי בטיחות, ומסתובבים רגועים בעולם.