התערבות בלידה

בלידה הראשונה שלי עשיתי הכנה ללידה טבעית בטירוף. כזו שאפידורל זה לחלשות וניתוח הוא האויב. הייתי מלאת בטחון בגוף שלי. בנשימות שלי. בתנועה שלי. הייתי מלאת אמון בהתרחשות הטבעית שתהיה.

ואז. מים מקוניאליים. כאבי תופת. מצוקה עוברית. ניתוח חרום שהציל לי את הילד. (לאמא שלי לקח חצי שנה להאמין שהוא אשקרה בסדר אחרי הטירוף שהיה שם).

ובמה אני הייתי עסוקה? לא בהודאה על החיים האלה. אלא בבאסה. איך זה קרה לי? איך הגוף שלי בגד בי? איך לא הייתה לי לידה טבעית כמו שציפיתי?

לקח לי תהליך ארוך לעבד את מה שהיה שם. ולהבין שהרפיה אמיתית אין פירושה שהמציאות תהיה כפי שתכננת אותה. אלא ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן.

לתת לו לנהל את העניינים, להבין שיש מישהו שיודע טוב ממני מה צריך להיות פה. ולא, זה לא יהיה תמיד כפי שנראה לי נכון ומחובר.

זה אחד מלימודי הגוף המכוננים שלי. טבעיות נתפסה בעיניי תמיד הרמונית, פשוטה. ומה לעשות שבטבע יש גם אתגרים, ופגיעות, וסכנות, ומוות. כדי להתמודד איתם צריך עזרים, טכנולוגיים ונפשיים. ברוך ה' שיש אותם. תודעת גוף בריאה בעיניי היא לא לחיות בבועה. אלא להסכים לחיות את מה שיש, עם ההתמודדויות, עם הכלים הנדרשים, ולנשום שם. אל ה'.