התחדשות במיניות

היא הגיעה אליי בסוף של סדנא. נשואה עוד מעט שנה. נגמרו להם הרעיונות איך לגוון. משעמם קצת. הם התנסו בכל מיני חוויות, אם אוכל לתת להם עוד רעיונות.
שמרתי על פאסון, אבל הלב שלי, הלסת שלו נשמטה.
שנה אחותי, שנה. אתם בתחילת הדרך. מה שיעמום

וזה הגדיר לי הבדל בין שתי תפיסות במיניות:
תפיסת התפריט
מול תפיסת הריקוד.

מהי תפיסת התפריט? בתפריט יש מספר מסוים של מנות. כל פעם מתנסים במנה אחרת, לפי התקציב והזמן והחשק. זה נחמד. אבל אחרי כמה זמן, אם הגעתם לאותו בית קפה, כבר התנסיתם ברוב המנות. ומשעמם.
מחליטים לגוון בבית קפה חדש.
בהתחלה מגניב. אחר כך, גם שם ממצים את המנות.
ואז מה קורה?
או שמחפשים עוד בית קפה חדש, במעין מסע אינסופי לריגושים
או שבתי קפה מתחילים להמציא מנות הזויות כדי לספק את הצורך בריגושים
או שחשים מאוכזבים מהתפריטים הלא יצירתיים שיש לעולם להציע.
זו תפיסה שמחפשת "רעיונות להתחדשות".
מסמנים וי ועוברים לבא בתור.

מהי תפיסת הריקוד?
ריקוד הוא אינסופי. יש אינסוף ריקודים שיכולים להירקד. אין סוף. אף פעם רקדנית לא תגיד לך "אין לי יותר תנועות, ניסיתי את כולן, משעמם". כי היא יודעת שהגוף הוא אינסופי, והמקצב הוא אינסופי, והמפגש עם גופים אחרים הוא אינסופי. ואם נגמרו לך הרעיונות, זה בגלל שהקשב שלך עם הגוף קצת נחלש, או שאין לך מוזיקה, או שאת חולה. אבל אין כזה דבר נגמרו הריקודים שיכולים להירקד. זה אין-אין-אין סופי.
מפגש בין בני זוג, הוא אינסופי. הוא לא צריך "רעיונות" חדשים. אם הם קשובים לגוף שלהם, לקשר שלהם שהוא תמיד מתחדש, לתנועה שהיא ללא גבול.
קשר חי ופועם לא מסמן כל פעם "וי" על מנה חדשה.
הוא לא תלוי בשמות רשמיים של "ניסינו את".
הוא מפגש; הוא חי; הוא מבטא נשמה אינסופית; איחוד אינסופי;
וממילא, הריקוד ביניהם הוא ללא סוף.

ואם משהו מרגיש משעמם
צריך להניע מחדש
את היכולת שלך לפנות מקום, להתרכז, להקשיב לגוף שלך.
את הקשב לגוף השני. את הקשב למפגש שביניהם.
אפשר להיעזר בדברים חיצוניים כמובן, זה מצוין!!!
אבל הם אף פעם לא יהיו הלב.
הלב הוא החיבור לאינסוף שבך, שבו, שביניכם.

לחיי הריקודים