א.
לשמור עליו.
אם יש לך ילדים קטנים
זה לא עוזר לומר להם – הגוף שלי ברשותי.
הם קטנים, ולא בנויים להגן על עצמם.
זה תפקיד שלנו להיות איתו בגן שעשועים
להשגיח עליו בחצר של הבית כנסת.
באירועים משפחתיים לבדוק מדי פעם
איפה הם משחקים ומה איתם.
ב.
לדעת איפה הילדים נמצאים.
לבקש שיעדכנו כשהם עוברים מחבר לחבר
או מהמגרש לחבר.
לא להיות במציאות שהילדים “מסתובבים”
ואין לנו מושג איפה.
זה בעצם לשים מעליהם כותרת “הילד הזה מושגח”.
ג.
להקנות לילד מיומנויות.
אסור לאף אחד לגעת באיברים הפרטיים שלך
גם אם זה מישהו שאנחנו אוהבים ומעריכים.
אם מישהו נכנס למרחב הפרטי שלך
אפילו אם זה נעים או מבלבל
תדע שזה לא בסדר, ואנחנו רוצים שתשתף אותנו.
ד.
“שיחות סנדוויץ'”.
יש סיטואציות שהן בריאות, הן חלק מהחיים
אבל יש בהן יותר סיכוניות.
לדוגמא:
מחנה קיץ, שינה אצל חבר, קייטנת בני דודים.
אנחנו עוטפים אותן
בשיחה מקדימה לפני – שים לב שיש לך מרחב פרטי, שלא מראים לך תכנים פחות מתאימים
ושיחה אחרי – תספר לי משהו נעים ומשהו פחות נעים שהיה לך. האם היה אירוע חריג מבחינתך?
ה.
אם קרה, אנחנו רוצים לדעת מזה.
זה דורש עבודה דו צדדית:
מהצד של הילד – לומר באופן מפורש
אם חס וחלילה קורה משהו, אנחנו רוצים לדעת מזה!!
מהצד שלנו
לפנות מקום בלב
לדעת שאנחנו לא סתם מזמינים אותנו לשתף
אלא שאם הוא משתף, אנחנו לא נקרוס ולא נכעס
אנחנו נהיה שם בשבילו. אוהבים מאמינים ומלווים.
הכי חשוב,
ללכת באמונה
לא מתוך חרדה.
עושה השתדלות
ואחר כך משחררת לריבונו של עולם.

