"בהתחלה שמרנו נגיעה, ואז הפסקנו"

ההגדרה 'שומרת נגיעה', או 'לא שומרת נגיעה', היא הגדרה מטעה. היא הגדרה דיכוטומית, שלא לוקחת בחשבון שהחיים מורכבים יותר. יש את מי ששומרת נגיעה, ולא תמיד מצליחה. יש את מי שמצליחה בהתחלה, גם אם אחר כך כבר לא.

ובכלל, אם מישהי בהגדרה של  'לא שומרת נגיעה', האם עדיין יש לה מה לנסות? האם יש פעמים שבהם כן תמנע ממגע?

אני חושבת ששמירת ההלכה בחיים שלנו לא מבוססת על הכול או כלום. אלא על רצון מתמיד להתקדם. על עבודה. על נפילות וקימות.

זאת אומרת, ההלכה היא דיכוטומית, מותר-אסור, והרף שלה גבוה.

אבל גם מי שלא כל הזמן נמצאת ברף הגבוה, יכולה לעבוד. יכולה לקום. יכולה לפעמים.

כשמגדירים "אני לא", אז כבר אין מקום לעבודה. כבר אין מקום לנסות מחדש.

כשמגדירים "אני שומרת", ברגע שיש נפילה, נבהלים. מרגישים שעברנו מתרס.

ואולי כדאי לומר

אני תמיד רוצה לשמור הלכה

תמיד תמיד שואפת

וגם כשאני לא מצליחה

ויצרי גובר עליי

תמיד יכולה להתחיל מחדש

תמיד יכולה לייצר איפוק

יכולה להתרגש מפעמים שבהם כן מצליחה

להתפעם מרגעים של איפוק

לדעת שה' שמח בכל פעם שהגבול ההלכתי נשמר

גם אם יש פעמים אחרות שלא

מי שמצליחה תמיד, יש לה באמת על מה לשמוח בעצמה

ומי שמצליחה לפעמים, זו עבודה לתת להצלחות תשומת לב

ומי שכבר התייאשה, וכבר הגדירה ש"היא לא", בואי, תמיד אפשר לפתוח הגדרות ולייצר שם משהו חדש