דימוי גוף והריון

כשלמדתי באוניברסיטה, פגשתי חברה אחרי איזה חודש שלא ראיתי אותה. היא הייתה בהריון ואמרתי לה בהתלהבות: "וואי איך השמנת! איזה מרגש!" והיא אמרה לי במבט מייבש, "סבבה שאמרת לי את זה, לי זה באמת סבבה, אבל אל תגידי את זה שוב לנשים בהריון. יש להן עניין עם השומן שלהן, זה עלול להיות פוגע".

והאמת, לא הצלחתי להבין.

לא הצלחתי להבין למה אישה, שהתפקיד שלה עכשיו הוא להשמין, מתבאסת מזה שהיא שמנה.

איך אישה לא לוקחת את זה בתור מחמאה? למה זה לא מרגש אותה?

הפנמתי

ומאז אני גם מבינה הרבה הרבה יותר מה שהיא אמרה, ולמה.

 וגם תוהה עדיין

איך זה יכול להיות

שנשים שעסוקות בלהביא חיים

עסוקות כל כך בכמה זה משמין אותן

ואיך זה נראה

מבחוץ

כשבעצם זה מסע כל כך של פנים

וההתעסקות של החוץ מצמיתה שם משהו חי בריא פועם

ומשמין

למה כבר קשה לנו פשוט להשמין בנחת

למה

"וואי לא רואים עלייך שאת בהריון" זה יותר מחמיא מאשר

"וואי ממש רואים שאת בהריון איזו ברכה" (משפט שאסור לומר, אף פעם)?

או

"לא רואים כלום חוץ מאשר הבטן" זה סבבה,

אבל "הפנים שלך כל כך יפות מהריון זה פשוט מרגש?" לא?

משהו בנו הלך לאיבוד בחוויית החופש הפנימי להיות שם, להסכים לגוף להשתנות, להתעגל, להתברך, להיות מושפע, ןלוואי שנשחרר אותו, אותנו, את חופש יצירת החיים