הבת שלי לא מתלבשת צנוע
(חלק א’)

“הבת שלי פשוט לא מתלבשת צנוע. כל פעם שהיא חוזרת הביתה אני פשוט לא מאמינה שהבת שלי נראית ככה. לא משנה מה ניסיתי זה לא עוזר. כואב לי, כואב לי המסר שהיא משדרת, כואב לי שאני לא מצליחה לחבר אותה לנושא הזה, כואב לי שהיא לא מודעת לאיך שהיא נראית מבחוץ. יש לך עצות בשבילי?”

וואי זה באמת אתגר!!!

לפני שנעסוק בסוגיה איך לחנך לצניעות
חשוב לי לומר כמה דברים שקשורים אלינו, כאימהות.

א. את אמא טובה בכל מקרה.
לפעמים כשילדה הולכת בצורה שונה ממה שהיית רוצה או מאחלת לה, ישר עולה לנו השאלה: “מה עשיתי לא בסדר???” אנחנו יכולות להכנס ללופים של האשמה עצמית – אולי לחצתי יותר מדי, אולי לא הרגלתי אותה, אולי לא הייתי ברורה, אולי אני לא מספיק דוגמא אישית, למה אנחנו מגדלים במקום פתוח מדי, למה אנחנו מגדלים במקום סגור מדי… אז – כנראה שאת אמא מהממת, מדהימה. ובכל זאת הבת שלך עוברת את הדרך שלה… אין נוסחת קסם לשום דבר, את עושה כמיטב יכולתך. וזהו. שחררי אשמה.

ב. את לא תלויה בה בשביל להרגיש אמא טובה.
אנחנו לא תלויות בתוצאות החינוך שלנו!!! אנחנו עושות כפי יכולתנו, השאר זה שלה ושל ה’. אם את תהיי תלויה בזה שהיא תתלבש צנוע, הערך העצמי שלך תלוי. זה לא בריא לך , ולא בריא לה. היא צריכה אותך עוגן, יציבה ובטוחה בעצמך. האירוע הוא לא את. את בסדר. את מול ה’. האירוע הוא היא. כשאנחנו מפנות מקום אליה, ולא עסוקות בעצמנו, תנועה בריאה יותר יכולה להתרחש.

ג. כשהיא הולכת ככה ברחוב, זה לא אומר עלייך כלום.
לפעמים בסתר ליבנו אנחנו פשוט מתביישות שיראו לנו. שכולם ברחוב רואים שלא הצלחתי בחינוך, ש *הבת שלי* הולכת ככה. איזה מביך!!!! כשאנחנו פועלות מתוך “מה יגידו/ מה יחשבו” הבנות שלנו קולטות את זה. וזו לא סיבה מספיק טובה עבורן ללכת צנוע. אולי הפוך.

אז השלב הראשון, הוא עבודת המידות. כשאני עושה את עבודת המידות שלי, עובדת על החלק שלי, אני פנויה יותר לחשוב עליה, ולחשוב מה יבנה אותה.

אין לי דרך לשלוט בה. אני מאחלת לה להתלבש בצורה צנועה, כי אני מאחלת לה להיות מחוברת לערכים הללו. הנושא הוא- איך לגרום לה לבחור ולרצות. לא מתוך ריצוי, לא מתוך פחד, אלא מתוך בחירה ורצון.

אז מה כן? בחלק הבא.
אם יש לך תובנות בנושא, אשמח לשמוע.

מאור קפלן