הגוף שהיה כבר לא יחזור, וזה סבבה

זוכרות את קלימרו?

האפרוח החמוד הזה שממשיך להסתובב עם הקליפה על הראש (ואפי אפי אפרוחה חברה הכי טובה!)

נזכרתי בו היום והרגשתי, ממש פיזית, איך תופעת קלימרו יכולה לתאר את החוויה הנשית מול הגוף.

לעיתים אנחנו מסרבות להיפרד מהגוף שהיה לנו בילדות

וממשיכות למדוד את עצמנו מולו

"עליתי כבר 15 קילו מאז החתונה! אני לא יכולה לשאת את עצמי ככה"

"אני שומרת בארון את הבגדים מלפני ההריון הראשון, אולי פעם אחזור אליהם. זה משמר את התקווה"

"זה משגע אותי שלפני הלידות היה לי גוף כזה מושלם ועכשיו האגן הזה"

"מאז הלידה השלישית נשאר לי גלגל ים כזה, ולא משנה כמה כושר הוא פשוט כאן כדי להישאר. אני לא יכולה לסבול את זה"

"העור שלי לפני כמה שנים היה פשוט טוב. ועכשיו הכתמים, ויש לי קמטים קטנים כאלה ליד העיניים. איפה האישה שהייתי"

נשים ממשיכות לשאת קליפה על הראש

קליפה ילדותית

לצפות שהיא תמשיך לעטוף אותנו

להישאר בגודל אפרוחי

אבל ברוך ה' גדלנו. איזה ברכה זה לגדול. הבאנו חיים. הגוף שלנו העביר בתוכו אל העולם שפע. פגשנו איש. עברנו מסעות. צברנו ניסיון גופני ונפשי.

כמה זמן נמשיך לכלוא את עצמנו בתוך קליפה? כמה זמן נמשיך לקוות לה?

האם נרשה גם לגוף שלנו להשתחרר? לגדול? לשאת בעצמותו ובעצמותיו את ניסיון חיינו?

האם ניתן לו להשתחרר ממי שהיינו בעבר ולצמוח?

להעיד בגופנו את ההתפתחות שלנו

להתבגר

להזקין

להפוך נשים בשלות?

עופי לך קליפה אפרוחית

הפכנו נשים

התעצמנו

אנחנו מוכנות לגדול

בנפש וגם בגוף

נשאיר אותך באלבום התמונות למזכרת

ונתמלא במלא תמונות חדשות, בשלות, עמוקות, עגלגלות יותר. התחדשנו