כמו איזה שני משוגעים- נידה

אחד הפרטים התמוהים בהלכות נידה נקרא סימן היכר. אִם אוֹכְלִים אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ נִדָּה עַל שֻׁלְחָן אֶחָד צְרִיכִים הֶכֵּר בֵּינֵיהֶם, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה דָּבָר מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן בֵּינֵיהֶם. (סימן קצה).

סימן ההיכר הזה הדהד לי לאחרונה את הסימן מהסיפור של ר' נחמן, מעשה בתבואת שיגעון. המלך מבין שהתבואה שגדלה בממלכה עושה את האנשים משוגעים, הוא אומר לחברו – אין ברירה נצטרך לאכול ממנה.

'אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע כל כל פנים שאנחנו משוגע.

שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי

נדע מהסימן שאנחנו משוגע.'

כאילו איש ואישה אומרים זה לזה

אנחנו חיים בעולם משוגע

ובעזרת הסימן אנחנו זוכרים שאנחנו משוגעים.

מסתכלים אחד על השני

ונזכרים

בסימן שסימנו

שאנחנו רוצים אחרת מהעולם

ובעולם שאין בו איפוק

ובעולם שקשה לייצר בו נאמנות

ובעולם שהמיניות מושפרצת

אנחנו רוצים להסתכל זה בזה ולסמן לעצמנו

שמתוך מודעות ומאמץ

אנחנו רוצים לייצר לעצמנו מרחב משוגע אחר.

שיש בו.

היעדר מגע. איפוק. בחירה.

וגם אם הלכות נידה נראות משוגעות לפעמים אנחנו בוחרים בשגעון הזה,,

השיגעון של העולם שסביבנו מוטרף אפילו יותר.

מישהי פעם אמרה לי – איך אפשר לחיות כשאסור ואסור ואסור

אמרתי לה – וואלה, כשמותר ומותר ומותר זה לא יותר קל.

להיות משוגע של ה' בעולם משוגע זה לא קל, ולפעמים מרגיש חריג, ושונה, ומאמץ. וכמה שמחה טמונה בטירוף הזה. מוקדש באהבה לנשים המשוגעות שמוסרות נפשן עליה.