כשילד מסתיר ממך משהו זה הכי מעליב בעולם

כשילד מסתיר ממך משהו זה הכי מעליב בעולם.

זה יכול להיות דברים קטנים: משחק שהוא לקח מהגן בלי רשות. סרט שהוא ראה עם אחיו ולא הרשית. שוקולד שהוא זלל בהיחבא.

וכשהם גדלים, והיא מסתירה חבר, והוא מסתיר צפייה בפור נו, או ילד שמסתיר התלבטויות על זהות מינית – זה קשוח. קשוח לגלות. קשוח לעמוד מול זה. קשוח למחול.

למה ילדים מסתירים?

קודם כל, כי הם מפחדים מהתגובה שלנו. הם מפחדים שנכעס. הם מפחדים לאכזב אותנו. הם מפחדים מהמבט עיניים שלנו שאומר- את/ה לא הילד שציפיתי לו.

הם גם מפחדים שלא נרשה להם יותר. שנגיד "מעכשיו אין יותר פלאפון!" שנכריז "מעכשיו את לא יוצאת יותר מהבית בערבים!". "מעכשיו נשבר לי האמון בך, אין יותר אמון!"

אז הם דואגים שפשוט לא נדע.

המשפטים האלה יוצאים לנו מהמקום הפגוע,

הלחוץ, לאן הילד שלנו עוד יגיע. מה עובר עליו. אני חייבת לשמור עליו יותר.

אבל המשפטים האלה מכווצים. הם לא מאפשרים קשר. והם גורמים לכך שבפעם הבאה הוא יסתיר טוב יותר.

ובסוף, הוא יצטרך להתמודד עם החיים והאתגרים שלו, גם אם כרגע אגביל אותו יותר. אם זה בוער בו הוא ימצא דרך.

אז ברגעים כאלה אנחנו צריכים לנשום עמוק. ולזכור שהעיקר הוא הקשר בינינו.

אין מה לכעוס. אין מה להעניש. זה פשוט לא הסיפור.

הנושא הוא – לאפשר להם להמשיך לשוחח איתנו.

לייצר בהם אמון בכך שאנחנו הבית שלהם, לא משנה מה.

שום דבר לא יוציא אותם מהלב שלנו.

זה מאתגר ברמות. אבל אנחנו ההורים. אנחנו לא יכולים להיות במקום הפגוע, הילדי, הנעלב.

וכשהלב שלנו יהיה פתוח

והעיניים שלנו יביטו בעיניים שלו באמת

אולי הקשר שלנו יוכל לעזור לו למצוא את עצמובתוך ההתמודדות שמטריפה גם אותו.