להסכים להיות אמא חסרה

יבוא יום והילדה שלך תבוא אלייך

ותגיד לך

"אמא, איך לא דיברת איתי מספיק על הנושאים האלה?! איך לא פתחת איתי ישירות? איך לא דיברנו מעולם על פור נו. על בנים. על משיכה. על גבולות???".

או

"אמא, איך לא שמתם לי סינון בפלאפון?! איך לא דיברתם איתי על סדרות ורשתות חברתיות?!" חייתם פשוט בסרט"

או

"אמא!!! איך כל היום חפרתם לי על מוגנות!!! לא נתתם לי לזוז"

היום הזה לא יהיה יום עצוב.

הוא יהיה יום שמח.

את תבחרי ברגע הזה. את תגידי לה

אולי לא דיברתי איתך על הנושאים האלה כמו שאת ציפית.

אבל אני שמחה שאת יכולה לומר לי את זה עכשיו.

אני שמחה שהקשר שלנו מספיק חזק כדי להכיל את זה.

ואני שמחה עכשיו לדבר איתך.

כי את אף פעם לא תצליחי לדייק עד הסוף לצרכים שלה

יש לך חסמים כמו לכל אחד

ויש לה חלומות משלה

אבל השאלה היא

האם את מוכנות להודות בחסמים שלך

ולנהל עליהם שיח?

האם את מקבלת את זה שאת אמא חסרה? שגם את טועה? שיש גבולות ליכולת שלך?

להסכים להיות אמא חסרה

לא תמיד מדוייקת

ילמד גם את הלדים שלנו להכיל את עצמם חסרים. טועים. מתפתחים

להודות בזה, ולגדול.

ובמיניות, כמו בכל דבר אחר

העונג הוא נרכש מתוך ההסכמה לנסות

לטעות

להסתכל למציאות בעיניים ולגדול ממנה