מבחוץ אף אחד בחיים לא היה מנחש

תמונת לחצן עצירה- מתוך פוסט בנושא מבחוץ אף אחד בחיים לא היה מנחש באתר של מאור קפלן- מובילה תהליכי חינוך מיני במרחב הדתי

מבחוץ אף אחד בחיים לא היה מנחש.

כל החיים היא שמרה נגיעה. מבחוץ הם נראים דוסים.

איך הם הגיעו למצב כזה?

היא לא יכולה להאשים אותו. גם היא רצתה. הגוף שלה רצה. היא הרגישה אהבה גם בגוף

כאילו צמאה למגע שלו.

והקרבה שבנפש כבר הייתה כמעט ללא חציצה

והוא והיא

ועכשיו לשאת את ההרגשות האלה.

היא לא יכולה להסתכל על עצמה במראה

בא לה למחוק את הזכרונות

היא רוצה להפגש שוב ולא רוצה.

ואז היא נושמת עמוק. חוזרת למרכז שלה.

היא יודעת שמה שהיה היה.

היא יודעת שלהימשך זה בריא ונורמלי. וזה סימן טוב על מה שמתרחש ביניהם.

היא גם יודעת שהיא לא רוצה שזה יימשך ככה.

שאלוקים טוב ואוהב אותה ורוצה אותה תמיד. לא משנה מה עשתה.

היא יודעת שיש אפשרות לשינוי.

וזו אפשרות כואבת, כי היא דורשת וויתור, על רמות מסוימות של קרבה,

זה דורש מודעות ולעצור בזמן, ולחסוך את כל המצבים הכי קרובים שהם מרגשים כל כך, בגוף ובנפש.

היא יודעת שיצטרכו לעצור קודם, אי אפשר להגיע לקצה,

והיא מחליטה

שזה לא חייב להימשך ככה

היא מתקשרת אליו

הם מדברים

שמחים בקרבה שמתפתחת

אבל גם מאחלים לעצמם שמירה

והם מחליטים על גבולות חדשים

היא מרגישה שהוא איתה

גם בתשוקה, אבל גם ברצון לעצור

והם יודעים שזה יהיה קשה. והם יצטרכו מודעות.

ולשמור את רגעי הקרבה הגדולים לעתיד.

והשמירה הזו היא מאמץ אבל היא גם מתיקות של קרבה אחרת של בחירה משותפת.

יש מטרה, אנחנו מסוגלים, יש אלוקים מעלינו, יש דברים שחשובים לנו ואנחנו מוכנים להתאמץ בשבילם

והרגשה של געגוע וציפיה היא עוצמתית וממלאת, כמה שהיא קשה. לבנות בניין

נהנית? שתפי את הקטע עם העולם

להדפסת הקטע

כתיבת תגובה

קטעים נוספים שאולי יעניינו אותך:

הורות

שיח על הפרשות

כשאנחנו מלוות בנות לקראת התבגרות, אנחנו מנסות להפחית חוסר וודאות לתת תחושה ש"את לא לבד" שמסע ההתבגרות הוא מרגש והוא חלק מהוויה נשית משמחת. אחד

המשיכי לקרוא »