"את תשלחי את הילדה שלך לישון אצל חברה? את לא מפחדת מפגיעות מיניות?"
"לא נראה לך מלחיץ לשלוח ילד למחנה? את יודעת איזה פגיעות מתרחשות שם?"
אני בעד לשלוח ילדים לישון אצל חברים. ובעד לשלוח למחנה.
יש גיל שבו אנחנו כבר לא אמורים לסגור אותם בבית
או לקשור אותם אלינו בקולר.
כמובן הגיל משתנה ממשפחה למשפחה וממרחב תרבותי כזה או אחר
אבל יש גיל כזה, שבו העצמאות שלהם חשובה
הם מתחילים להתהלך בעולם, להתרחק מאיתנו
לישון לילות בלעדינו
וזה בריא.
זה גם בריא לשדר שהעולם הוא מקום בטוח
עם כל הזהירות הנדרשת.
כדי שזה יהיה בטוח קצת יותר
אני מציעה את
"עקרון הסנדוויץ'"
שזה אומר בערך כך:
לעטוף את האירוע לפני ואחרי בשיחה מכוונת.
לפני שהולכים לישון אצל חבר/ה לומר:
"זה מרחב שאנחנו פחות מכירים, ולכן חשוב לי מאוד שתהיה עירני.
אם משהו מרגיש לך פחות מתאים, אם מישהו נכנס לך למרחב הפרטי,
אם אין לך פרטיות להתלבש או במזרן, אני רוצה שמיד תתקשר אליי.
בוא נקבע משהו שתגיד לי אם תרגיש לא בנוח ואני מיד אבין ואבוא לאסוף אותך. תהנה אהוב!!"
ואחרי שהוא חוזר, לשים לב שיש רגע נינוח של עיניים מול עיניים,
ולשאול
"איך היה? תספר לי משהו שהיה לך ממש כיף ומשהו פחות כיף".
זו הזדמנות לשתף באמת אם משהו לא היה כשורה, אבל בדרך כלל הם משתפים בפרטים קטנים שגם הם חשובים.
אותו דבר לפני ששולחים לנטיעות, או למחנה
שיחה מקדימה, על נורמות, על מרחב פרטי ועל גבולות
שיחת איסוף אחרי. קרובה ופרטית.
הכי חשוב:
השיחות האלה לא נעשות מתוך חרדה.
אם הן מעבירות מסר של חרדה, לא עשינו את העבודה.
אלו שיחות של הכנה והענקת כלים
ממש כמו שמלמדים ילד בן 9 לחצות כביש
או שמלמדים ילד לנסוע בתחבורה ציבורית לבד
כמו שמלווים ילד בפעם הראשונה שהוא אופה במטבח
או בפעמים הראשונות שהולכים לחוג.
אנחנו לא מנסים לשדר דרכם שאנחנו חושדים, או לחוצים.
אנחנו נותנים כלים להתנהלות נכונה.
מוגנות זה האיזון הזה, שבין לגונן ובין להעניק מיומנויות
בין לדעת שיש פגיעות ובין לזכור שהעולם ברובו טוב
בין לסמוך רק עלינו ובין להתחיל לסמוך עליו.
חשוב שהמוגנות תהיה מרחב מחזק ומעצים
לא מרחב סוגר מבודד ומחריד.
זה תלוי בנו