נידה ונפרדות

אפשר לומר שתקופת הנידה היא תקופה להעמיק את הקשר הנפשי בין בני זוג

וזה נחמד

אבל לא תמיד עובד טוב במציאות

למה יש הרבה נשים שבתקופת הוסת

האיזור במוח שלהן שאחראי על מילים והתנסחות

קצת נכבה

זה זמן של הרבה מאוד אינטואיציות ותבונה פנימית

אבל שיתוף, דיבור, חפירה… לא תמיד

אז איך דווקא שם אמורים לדבר מלא??

למדתי מאחינעם בן גיגי

הסתכלות נפלאה

תקופת הוסת היא תקופת הנפרדות בתוך הזוגיות.

כדי שזוגיות תישמר

כל אחד בה צריך להיזכר קצת מי הוא. לשים לב שהוא לא נבלע בתוך השניים ושוכח להיות אחד. שוכח את עצמו

זוגיות בריאה מבוססת על זה שכל אחד הוא מלא, הוא עולם, והוא מביא את האיכויות שלו.

בתוך היומיום אנחנו הרבה פעמים מתאימים את עצמנו לבן הזוג. בלו"ז, בתכונות, לומדים מה להביא ולמה יש פחות מקום במרחב הזוגי

אבל לפעמים צריך להזכר מי זה אתה במלאות שלך. במחשבות העצמיות. ביצירה. ללכת לישון בנפרד – עם החלומות האישיים שלך

ורק לאחר הנכחת הייחודיות – להפגש

ואז המפגש המחודש הרבה יותר עמוק

לא חייבים לכפות את תקופת המרחק להיות קרוב במילים. אפשר להתבשם בתוכו דווקא דרך הנפרדות. ליהנות ממנה (לא בהגזמה כן?) ואחר כך להביא את עצמך חדשה למרחב הזוגי. כשאת הרבה יותר את והוא הרבה יותר הוא והמפגש הרבה יותר מפגש

ותראו עם איזה מילים נפלאות אחינועם הפגישה אותי. גזור ושמור:

"שימו מרחבים בזה היחד

ותנו לרוח השמים לחולל בינותיכם.

אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה –

ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם.

מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת.

פרסו מפתכם זה לזו, אך אל תאכלו מכלי אחד.

זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם,

אך תנו ויהא כל אחד לעצמו,

כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו.

תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי ללב האחר,

כי רק יד החיים תכיל את לבבכם.

עימדו יחדיו, אך אל תהיו צמודים,

הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא ייגעו, והאלון והאלה – אמיריהם זה בצלה של זו, לא יגבהו. מתוך הנביא/חליל ג'ובראן.