אני לא מהאלה שלהתלבש צנוע בא להן בקלות.
בכנות, הרבה יותר יפה בעיניי לא.
אני לא מהאלה שחושבות שאם את מחוברת למיניות שלך אז זה רק טבעי שתרצי לשמור אותה אל תוך הבית וללכת בחוץ סגור ולשים חצאיות בסיס.
וואלה, זה קשוח. מאתגר.
אני לא רואה את עצמי בשום צורה בוחרת ללכת ככה להנאתי
לולא זו הייתה ההלכה.
ועכשיו, כשזו ההלכה
אז אני ממש משתדלת להתחבר. ולמצוא אותה בתוכי.
אני יכולה למצוא הדהוד בתוכי לתנועה של הכיסוי.
אני יכולה לזהות בתוכי את ההבנה שהמרחב הציבורי לא צריך להיות רווי מיניות.
אני יכולה לזהות בתוכי את הרצון לשמור על המפגשים שלי עם אחרים שמורים ומוגדרים ומתוחמים.
אני יכולה לחוש שמחה על כך שיש סודות שלא כל אחד שותף להם.
אני חשה שמיניות שהיא גן נעול הופכת אותה להיות קסומה ומרגשת. יותר מאשר כשהיא פתוחה לכל. וזה יוצר שם הוד מיוחד.
אני גם מתפללת שהמרחב שלנו יהיה יותר כזה, קצת יותר מכסה, קצת יותר מאופק, קצת פחות מחפיץ, קצת פחות משפריץ. מזמין יותר פנימה.
וכשאני לא מוצאת בתוכי את התנועות האלה
אני מסתכלת אל ה'
ואומרת לו
תראה איך אני משתדלת בשבילך. קשה לי. תזכור לי את זה. זה לא בא לי בקלות. משתדלת להיות בת שלך. להיראות בת שלך. ואולי גם זו המשמעות החברתית של הלבוש הזה המכסה. שאני ממש רוצה להיות בת שלו. להיראות בת שלו. ואת זה דווקא סבבה לי להחצין.