סצנת המטפחות

השבוע רציתי להזמין לעצמי מטפחת, קניה רגשית שכזו. התלבטתי כמה ימים בין כמה מטפחות ובסוף כשהחלטתי היא הייתה sold out. התבאסתי ממש, ברמה ששלחתי וואטסאפ למעצבת לשאול אם נשאר בכל זאת, וסיפרתי לכמה חברות את הבאסה שלי.
עד שפתאום הסתכלתי על עצמי
את אמיתית?
מטפחת תקבע אם את מאושרת או לא?
ואם היית משיגה אותה? אז היית באמת שמחה?
מה שלא שלך לא שלך.
האמת גיליתי שאני חלק מתופעה יותר רחבה
שקראתי לה בליבי סצנת המטפחות.
איך את יודעת אם את חלק מהסצנה?
א. את יודעת מתי הולכת להתפרסם הקולקציה החדשה
ב. את נכנסת לאתר כמה פעמים כדי לגלות עם הקולקציה עלתה
ג. את יודעת לזהות ברחוב מטפחות לפי מעצבות ועונות
ד. את ממשיכה להתבאס על המטפחות שלא קנית ואזלו
ומטיבות הלכת:
ה. נמצאות בקבוצות של מטפחות וממשיכות לחפש את האלה שלא מצאו באדיקות
ו. נכנסות לאתר ברגע שהקולקציה עולה ומפרסמות "מי רוצה לרכוש איתי??"
ז. עושות צילומי מסך "טרפת!!!!" ושולחות לכמה חברות שגם בסצנה.
עכשיו תראו,
יש בזה המון יופי
בהשקעה בכיסוי ראש, במלכות שבו.
ואני ממש בעד להשקיע ולקנות מטפחות שמשמחות!!
להתחדש להתייפייף לעוף עם זה
אוההת להתקשט בשמחה
אבל הסצנה, איך לומר, מוגזמת בעיניי ואני מזמינה אותי ואת חברותיי לעבודה של דיוק מולה
האם באמת השמחה שלנו תלויה במשהו גשמי?
האם מטפחת מפעילה אותנו רגשית?
האם זה נורמלי להיות במרדף אינסופי?
האם מטפחת ממלאת פנימית?
מה קורה לנו כשאובייקט מצמיד אותנו למסך?
האם אנחנו יכולות לשמוח ביש?
בגד יכול גם לגרום לנו לבגוד בעצמנו
באיזוני פנים חוץ
איפה אנחנו נוכחות באמת
מה ממלא אותנו
והלוואי שהצניעות תהיה לנו בגאווה ויופי ומלכות
אבל גם תזכיר לנו עיסוק בפנים
שלא תגרום לנו בסוף
מבט של מוחצנות
מצטרפות אליי לעבודה?