עד כמה סוד הגן הוא נעלם

"אמא תצלמי אותי"

כשהקריאה הזו הדהדה בבית שלי היום, שוב

חשבתי לעצמי

איך אני אוהבת לשמוח איתם בהצלחתם וביופיים, ולתעד את זה בתמונה, ולשתף את המשפחה

אבל

מתי זה לא הזמן?

כל בית צריך קירות. הדבר הזה שמפריד בין הפנים לחוץ, שמייצר גבול ואינטימיות.

בפיזי זה קל – בונים בית, קירות אבן. הנה, רק אנחנו פה

אבל הקירות הווירטואליים, לבנות אותם, זה לא קל בכלל. כשכל טיול משפחתי מצולם, כשכל ארוחה עם חברים מתועדת, הקירות די שקופים. מתעתעים. מה נשאר רק בפנים, שלנו. מה לא יוצא

לכולנו יש את הכמיהה שהילדים שלנו ידעו לייצר קשרים פנימיים, עמוקים. שהם ידעו להסתכל לבת/ בן הזוג שלהם בעיניים. לשוחח. להעמיק. להיות שותפי סוד. כולנו יורדים על הזוגות שמגיעים לבית קפה וכל אחד בפלאפון שלו. אבל איזה מודלינג אנחנו מייצרים עבורם? עד כמה אנחנו נוכחים בחוויה המשפחתית, ולא עסוקים בלתעד אותה? כמה חוויות עם ילדים נשארות שלנו? עד כמה מייצרים רגעים של מבטי עיניים וקשב וריכוז?

אני בטוחה שהאיזון של כל בית הוא שונה. ועובי הקירות שלנו אחר. אבל אני מזמינה כל אחת מאיתנו

לתהות על הסטטוס קוו שיצרת בבית שלך, על רמות השיתוף או חוסר השיתוף – בוואטסאפ של המשפחה המורחבת, בפייסבוק, באינסטגרם. לחשוב מנקודת המבט של הילדים שלך, עד כמה הם חווים בית עם קירות. כמה מתאפשרת בו אינטימיות. ולבחון אם זה האיזון המדוייק עבורך, עבורם, עבור הבית שלכם.

עד כמה סוד הגן הוא נעלם, הוא סוד, הוא דבר סתר משותף שלכם