שנת כיסויי הראש שלי

השנה זו שנת כיסויי הראש שלי. בזום זה מה שרואים, אז זה מה שהיה לי חשק לקנות 🙂 וגם לא צריך למדוד, אז זה קל באונליין.

ובאמת זה גם יצר לי בירור של כיסוי הראש בחיי

יש משהו של אובדן בכיסוי ראש. אובדן השיער. אובדן הלוק המשוחרר. הצעיר. הלא מקוטלג. במיוחד עבור מי שהשיער שלה הוא משהו משמעותי בחיים שלה, בניראות שלה. 'המתולתלת' 'הג'ינג'ית'. וגם עבורי, שהוא היה סתם, הוא היה שלי, וחלק ממני. וההסתרה שלו והפרידה מהניראות החיצונית שלו היא פרידה. ופרידות הן לא תמיד קלות.

יש משהו אצילי בכיסוי ראש. האיסוף. הריכוז. יש הבדל בין האני של בחוץ ובין האני של הבית. אני יוצאת החוצה אסופה. ובבית יש משהו משוחרר יותר. אני אוהבת את ההבדל הזה.

יש משהו של שייכות בכיסוי ראש. שייכות קודם כל לאיש שלי.

אבל שייכות גם לדבר ה'. כאילו כשאני שמה את הסמן הזה ברור לכולם שאני מחפשת חיים שהקב"ה נוכח בהם. ברור שאני מתבטלת בפני ההלכה, או לפחות מנסה.

אני שמחה להיות משוייכת לציבור של עובדות ה'. אני גאה להיות מקוטלגת ככה. וזה כל כך מובהק, כל מי שרואה אותי יודע. יש נשים שזה מעצבן אותן, הקטלוג. אבל אני מרגישה גאה ונרגשת להיות חלק מהשפה הזו שמנכיחה את הקב"ה. שמנכיחה את הרלוונטיות של ההלכה גם בימים האלה, שלעיתים היא מציורת כל כך עתיקת יומין וחסרה.

ועכשיו כשגם יש כזו צבעוניות ואפשרויות מטריפות אני מרגישה כאילו מטפחת היא איזה כתר. היא חזרה להיות, לפחות לרגעים, כתר מלכות בעיניי.

עדיין יש רגעים שפועם בי יותר הכאב. ולא קל לי לכסות.

ויש רגעים קסומים שאני פשוט עפה על המטפחת.

ומלא רגעים של שיגרה שפשוט אלו הם חיי

פעימות כאלה, שיש בהם מתיקות החיבור והקודש, ורגעי התמסרות מורכבים פעימות של קשר.