הרבה פעמים נכון בעיניי להוציא את התינוק מהחדר הורים.
ילד צריך הורים אוהבים.
והרבה פעמים הנוכחות שלו לא מאפשרת לאהוב.
היא משאירה אותך בתפקיד האמא. הדואגת. הלחוצה. לא רוצה להעיר אותו. מקשיבה לכל תזוזה. שומרת על פרופיל נמוך. עצם הנוכחות שלו מכוונת אותך אליו. וקשה להשתחרר מזה.
זה שם את הפוקוס בחוויה ההורית, ואיכשהו זו חוויה פחות מדליקת חושים.
הרבה פעמים הנוכחות שלו היא גם סוג של תירוץ. לא להיות אישה. מאהבת. לא להיות בקטע. כשכואב, כשאין חשק, כשלא בא. הנוכחות שלו היא סיבה טובה. זה יוצר תפאורה כזו' לא מזמינה, שזה ברור לשני בני הזוג שזה פחות הקטע עכשיו.
כשחדר הורים הופך להיות חדר ילדים. כשהחושך יורד שם מוקדם. כשכל תנועה מוגבלת.
החופש והטירוף והתשוקה פחות יוצאים אל האור
ואין בזה כללים. לכל זוג נכון שלב אחר. ולכל תינוק מתאים גיל אחר. וכל אימא היא אימא שונה. השחרור שלה שונה. התפיסה האימהית שלה אחרת.
זה קשור בכל כך הרבה גורמים. הנקה. איך הוא ישן. כמה האבא מעורב. מי יקום בלילה. איך הביטחון האימהי שלך. עד כמה למדת פסיכולוגיה ואת לחוצה מלהשאיר טראומות ילדות. הזוגיות.
אבל אני מזמינה אותך לחשוב על זה.
לבדוק שאת לא מסתירה מאחורי העריסה שלו חשק שהלך לאיבוד,
או היעדר פוקוס על הזוגיות,
או מחשבות על המיניות שאבדה לך,
או מרחק מהגוף.
ואז שווה להוציא את הסוגיה הזו מהמחבוא
לתת לה מקום, ושיח, ויעוץ אם צריך
ולהחזיר את המרחב הזוגי לחדר.
מתוך דאגה לתינוק שלך. שיהיו לו הורים אוהבים