לשמור נידה כשאתם זוג צעיר, זה מאתגר ממש

לשמור נידה כשאתם זוג צעיר, זה מאתגר ממש. חוזרים הביתה, רק רוצים להסניף את הזוגיות, להתמלא ממנה. והמרחק כל כך קשה להכלה. הרווח שבין המיטות כאילו תופס ישות משל עצמו, נוכח כל כך. הימים עוברים לאטט, וכל כולך סופרת. מצפה. נוסעים להורים כדי להעביר את השבת, מנסים לדבר יותר, אבל הגעגוע.

ואיך עושים את זה בעצם. כי יותר חזק מהגעגוע לאיש. יש את הכמיהה לבית שיש בו מעבר לכאן ועכשיו. בית של ה' יתברך. שהמרחב המיני יהיה מקודש, יהיה מכוון. והאיפוק, עם כל הקושי שבו, מזכיר שיש מעבר. שיש את הכמיהה שמעבר לכמיהה העכשווית.

לשמור נידה כשאתם זוג עם ילדים קטנים, זה מאתגר ממש. הזמן אולי עובר יותר מהר. יש יותר משימות, ויום יום מוטרף. אבל הרצון הפשוט לקרבה כשמגיעים לסוף היום. הרצון למלא את המיכל הפנימי בדלק זוגי. הרווח בין המיטות כבר מעורר שאלות, ומאולץ, ומאמץ. וכל מה שביקשת זה ללכת לישון קרוב. למה אפילו זה לא. הלכות הרחקה נראות פתאום משונות, מלא פרטים שקשה להקפיד עליהם, והכול בסדר למה צריך.

ועושים את זה. כי את מאמינה שההלכה היא גם בפרטים הקטנים. ואת רוצה שהילדים שלך ינשמו מרחב של עבודת ה'. כי עם הזמן את לומדת שמה העולם הזה בלי מחויבות ופשר ועומק. וקשה לא קשה, אלה החיים שאת בוחרת, חיים של הלכה.

לשמור נידה בגיל המעבר, זה טירוף. פתאום אי אפשר לצפות מראש. וזה מגיע בדיוק בחופשה שתכננתם. או אחרי שלושה שבועות. פתאום הזמן לא זמן, וזה מטרלל אתכם אחרי שחשבת שכבר התרגלתם. פתאום הגוף לא אותו דבר, וצריך ללמוד מחדש. ולבדוק את ההתמסרות שלך להלכה מחדש. ולמה הפעם, למה היום. למה שוב. וגם ככה הילודה כבר לא אופציה, אז מי צריך.

ואת יודעת שאת בוחרת בזה מחדש. כי זו כבר לא בחירה של זוג צעיר, שפשוט ככה למדת בהדרכת כלות. זו כבר בחירה של זוג עם וותק, שיודע שיש כאלה שלא מקפידים, ויודע מה המחיר, ויודע מהו קושי. אבל זה זוג שעדיין, למרות כל הנסיונות, מזמין את ה' לשכון ביניהם. ושומר את מה שאימותנו מסרו את הנפש עליו. ושומר בשמחות, ובכאבים, כי המרחב הזוגי שלכם בנוי על המרחב הרוחני שלכם. וזו בחירה עמוקה כל כך.

והזמן מפגיש גם עם המתנות. הגעגוע, ההתחדשות, הריגוש. מפרספקטיבה אפשר לראות כמה קסם זה הכניס למרחב הזוגי. מה שבכל פעם בודדת לא תמיד היה בהיר. עכשיו מאיר.

לשמור נידה בימים של קושי ואובדן, זה אולי הכי מאתגר שיש. כשכל מה שאת זקוקה לו זה חיבוק. וקרבה. זה העוגן שהוא.

 ואסור. אף אחד לא יידע, זה רק שלכם. זה רק בינכם לבין עצמכם.

 וכל ההסברים היפים על המרחק המקרב, ועל הגעגוע שטוב לזוגיות, ועל הקסם שהלכות נידה מכניסות לחיים הזוגיים – כל אלה יפים אולי בזמנים אחרים. אבל לא עכשיו. כי הגוף והנפש כמהים זקוקים לזה באמת

ואת עומדת מול אלוקים,

ואומרת לו

אני מוסרת את הנפש בשבילך. אין לזה שום הסבר שאני מבינה.

אני כל כך מתאמצת אליך.

תזכור לנו את זה. תפן אלינו ברחמים. אתה שעכשיו כל כך הסתתרת.

ואולי בימים האלה, אפשר מחדש להעריך את הנשים המסורות שאנחנו. מתמסרות כל כך למצווה. נושאות את המרחק. הולכות לטבול (רק איפה שבטוח ומפוקח!!). מתאמצות. מבררות. יוצאות. מתמסרות. מטורפות! תפן אלינו ברחמים, בעל הרחמים.