הנשים החכמות

בתקופת הדייטים אמא שלי עבדה בלחפש לי חתן. באותה תקופה אבא שלי היה חולה, ואמרנו חצי בצחוק חצי ברצינות שהיא עסוקה בלדאוג לבעל שלה ולבעל שלי. היא שוחחה עם אנשים, הפעילה קשרים, יצרה לי הצעות, ביררה, לא התביישה, טלפנה, הזכירה, עוררה, הזכירה שוב. מביך משהו. זה בהחלט הכניס אותי לעיסוק אינטנסיבי של דייטים, זה בהחלט הוסיף ללחץ חתונה שלי, זה בהחלט יצר אווירה. היו זמנים שזה הציק לי.
אבל מה? בסוף זה עבד לה. בזכותה, לגמרי בזכותה, ובזכות עוד כמה ניסים בדרך, הכרתי את האיש שלי. וזה פלא. מה שבאותו רגע היה נדמה לי התנהלות מעט מיושנת, הוכיח את עצמו. הביא לי אהבה. ואני מודה לה, מלאת הודיה. היה שווה כל רגע של מבוכה.

באחת הלידות שלי הגעתי עם הבנה שאני רוצה אפידורל. הגוף שלי לא יכול שוב לשאת את הכאב, ומראש אני מקלה עליו. המחשבה על אפידורל הקלה עליי את המחשבה על הלידה. וכבר כשהגעתי למיון יולדות הודעתי חגיגית שאני רוצה אפידורל. איכשהו נפלתי על מיילדת קשוחה, מה זה קשוחה. היא לא הסכימה לתת לי אפידורל. פשוט לא הסכימה. היו לה כל מיני סיבות. אני התחננתי, באמת. אמרתי שאני יודעת מה טוב לי. והיא בשלה. בסוף תוך כמה דקות ילדתי. והייתי בהלם. היא פשוט צדקה. הייתי משוכנעת שאני יודעת. אבל באמת היא גם ידעה. וזו הלידה הכי מתוקה שהייתה לי.
אנחנו חיות בעולם שבו אנחנו מאוד סומכות על האינטואיציה שלנו. וטוב שכך. הולכות עם הלב, עם הגוף. מאזינות לקול הפנימי. זו באמת מתנה בעיניי. קשב נכון שחשוב כל כך לפתח. ועלול בקלות להטשטש.
אבל לפעמים נראה לי
שעם האינטואיציה שלנו
לפעמים אנחנו מפספסות את חכמת זקנות השבט.
את הבינה שבניסיון.
את הפרספקטיבה שמעולם לא תהיה לי.
ואולי לפעמים יש יוהרה
שכל התשובות נמצאות בלב שלי, בהבנה שלי כרגע את המציאות, ומי שחושבת אחרת או מתנהגת אחרת היא מיושנת או שמרנית מדי או לא מבינה את החוקים היום. סתם מגזימה. מביכה. של פעם.

אולי לפעמים שווה להיפתח
לתבונה שמועברת מנשים אחרות
מחוץ אליי
והן יכולות לפתוח בי השראה
שהמעגל הסגור שלי והמבט חסר הניסיון שלי לא יכול לקבל לבד.ואולי כדאי לפתח בנו ביחד עם קשב פנימה, גם יכולת להיות בקשב החוצה, אל הדורות הקודמים, אל בינת נשים, אל אינטואציה שהתפתחה ואני טרם רכשתי.
בענווה, להיות מקבלת, לא תמיד יודעת.
מחוברת לשורשים לאדמה